מריבה ואהבה

מריבות בין בני זוג זה סימן לקירבה. לא, זאת כמובן לא המלצה לריב...🤓 אבל זאת כן המלצה כשמשהו מפריע לזוגיות, כשמשהו מפריע לקשר (כן, גם בשלב הדייטים...) לעצור, לפרוק, לדבר... ומשם להמשיך, משם לנסות ולהתקדם איך ממשיכים יחד. איך ממשיכים כשכל אחד מהשניים מרגיש שרואים אותו, מרגיש שמקשיבים לו, מרגישים שמתייחסים לדברים אליהם הוא זקוק.

וזה לא משנה אם הכעס הוא ״למה אני תמיד זה ששוטף כלים״ או ״למה תמיד אני זאת שצריכה ללכת להוציא דואר״ או ״למה תמיד ראש השנה אצל ההורים שלך״.

ואפילו גם למה אני זה שצריך תמיד לפתוח/לסלוח/למרוח....

באמת כל תחושה היא לגטימית. כל תחושה היא אמתית, והתחושה שמשהו חסר לי ואני לא יכול לפתוח את זה ולקבל מענה היא קשה (גם אם לפעמים בסוף התוצאה לא לגמרי משתנה, אבל עצם נתינת המקום, ועצם הדיבור על זה וההחלטה המשותפת כך להמשיך -  היא משמעותית).

ולמה המריבה זה סימן לקירבה?

כי כשמישהו זר ברחוב עוקף אותי, ולא רואה אותי - זה יכול לעצבן לרגע, אבל לא להעכיר זוגיות שלמה, כמו התחושה שבן או בת הזוג שלי לא...

והמריבה זה סימן לקירבה, כי התוצאה שלה אמורה להביא לקירבה יותר גדולה.

ואם אתם מרגישים שאתם תקועים בשיח שלא מתקדם (אולי צריך לפנות לייעוץ של מישהו מבחוץ...).

ואולי את השיעור הכי גדול שלנו על מריבה ואהבה, ריחוק וקירבה, אנחנו יכולים לקבל ישירות מפי השכינה.

כמה מרגש המדרש על הכרובים שהיו על ארון העדות במקדש, שהיו מפנים את פניהם זה אל זה בעת שישראל עושים רוצים רצונו של מקום. ומסובבים מבט כשישראל מתרחקים מהשכינה.

ודווקא ברגעי החורבן. דווקא כשהיינו בתחתית העוון וההשחתה, ונראה היה שהאלוקים מתרחק מאיתנו, פנו פני הכרובים זה אל זה, והזכירו לנו שזה ריחוק של אהבה, והקב״ה מחכה לנו שנשוב אליו והוא ישוב אלינו, בע״ה בימינו במהרה.