הבן שלי מתחתן

 הבן שלי התארס! זה משמח, מרגש, וממש ממש לא מובן מאליו. אנחנו כותבים הודעה ושולחים בוואטצפ: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו", משתפים את הקרובים לנו, משפחה, חברים, שכנים, עמיתים לעבודה; ברכות 'מזל טוב' מתחילות להופיע על צג הפלאפון בלוויית אייקונים מגוונים; רבים שמחים ומתרגשים יחד איתנו, נכנסים, מביאים פרחים, עוגה, חיבוק, וחלקם אף מצטרפים אלינו לריקוד של שמחה. תחושות שמחה והתרגשות מציפות אותנו, תחושת הודיה לבורא עולם ולשליחיו הנאמנים, שאפשרו לדבר הזה לקרות. אך יחד עם כל זה, צצים גם רגשות אחרים, שבדרך כלל מקבלים פחות ביטוי בשלב הזה.

 
לתת מקום גם לתחושות אחרות 

חשוב מאוד לדעת, שיחד עם האושר, השמחה וההודיה מופיעים גם חששות לא מבוטלים. לעיתים בני הזוג נפגשו זמן קצר מדי (לטעמנו), וכהורים אנחנו פחות מעורבים ביצירת הקשר ובהיכרות. יכולים להופיע דאגה, לחץ, משאלת לב למעורבות ולהיכרות מעמיקה יותר עם בן/בת הזוג, ולעיתים אפילו בקשה להאטת התהליך, כדי שגם המעגלים שמסביב יוכלו להיות חלק מכניסתו של בן/בת נוסף למשפחה.  לעיתים בני הזוג נמצאים בקשר ממושך, ואנו, ההורים, פחות שמחים על הבחירה. מה נעשה במקרה הזה? האם כלפי חוץ נשדר 'עסקים כרגיל'? או שמותר לנו לומר, שקשה לנו?  התחושות השונות שעולות אינן קשורות דווקא לבן/בת הזוג. הן יכולות להיות קשורות למצב הכלכלי, להוצאות הרבות שמצפות לנו, לארגון ותכנון אירוע, להיכרות עם משפחה חדשה, לוויתורים הרבים שיידרשו מאיתנו, לזמן הרב שאנו צריכים לפנות בלוח הזמנים שלנו כדי לשלב התארגנות לחתונה, לשבע ברכות ועוד.

 
מחשבות של אמא 

כאמא, מוצאת את עצמי (ב"ה כבר פעם שלישית) חושבת ומהרהרת בדברים הבאים: האם באמת זו האחת? האם הם הכירו די הצורך כדי להחליט? האם הם באמת מתאימים? האם לא כדאי שיהיו עוד קצת זמן ביחד, לפני שהם מחליטים לקשור את חייהם זה בזו וזו בזה? איך הוא יתקבל אצל המשפחה שלה? האם הוא ירגיש אהוב? רצוי? ואיך היא תשתלב במשפחה שלנו? האם נצליח לקבל אותה? לאהוב אותה? ואיך נארגן את החתונה מול זוג הורים, שאנחנו כלל איננו מכירים? עד כמה נצטרך לוותר על דברים שחשובים לנו ולבוא לקראתם? על מה נתעקש? מה מידת האחריות שלנו על ניהול האירוע, ועד כמה ניתן לזוג עצמאות? ומה בעניין ההוצאות? האם חסכנו מספיק? איך נדבר על זה עם הצד השני? ומה חתונת הבן אומרת עלינו? עוד ילד יוצא מהבית, סוג של פרידה, הקן מתרוקן.

מחשבות של ילד 

ומה עובר בראש של הילדים שלנו? מה הם חושבים, כשהם פוגשים את 'האחת'? האם הם שלמים עם הבחירה שלהם? האם יש גם להם חששות וסימני שאלה? האם גם הם חושבים, כיצד היא תשתלב בבית? האם חשוב להם, מה אנחנו, ההורים, נחשוב עליה? האם הם דואגים שנעשה להם 'פאדיחות'? האם חשוב להם שהיא תמצא חן בעינינו? האם חשוב להם לקבל מאיתנו 'אישור'? אז מה עושים עם כל השאלות והתחושות המורכבות הללו? בראש ובראשונה צריך להיות מודעים להן, וחשוב לתת להן לגיטימציה.

אז מה אנחנו ההורים יכולים לעשות? 

עלינו לזכור, שבסופו של דבר זו הבחירה של הילד שלנו (ולא בחירה שלנו). אנחנו יכולים להגיד בעדינות, מה אנחנו חושבים על הקשר, אנחנו יכולים להאיר את עיניו של הילד שלנו, בנקודות שאנחנו מזהים (והם, כנראה, עדיין לא), שיכולות אולי להקשות עליהם בעתיד, וגם להאיר את עיניו בנקודות טובות, ששמנו לב אליהן. אנחנו יכולים להיות אוזן קשבת לשיתוף, ללבטים, לחששות ולאתגרים, כמו גם להתרגש ביחד על השלב החדש בו הוא נמצא. עלינו להיות רגישים ועדינים, לתמוך ולהנחות, אך לא ללחוץ ולא להתערב יתר על המידה. עלינו להיות סבלניים, לדעת להכיל מורכבויות, ולדעת, שגם אם לא הכול הולך כפי שהיינו רוצים ובקצב שאנחנו חושבים אותו לנכון, עלינו ללמוד לקבל את זה, ורצוי לקבל באהבה.

ומה הילדים שלנו יכולים לעשות? 

אם בין קוראיי ישנם זוגות, שזה עתה החליטו להינשא זה לזו, או שהם נמצאים רגע קטן לפני, אני פונה אליכם. גם ההורים שלכם 'עוברים' משהו, נסו לראות את זה, להתייחס ולשמוע את עמדתם. ברוב המקרים אין מי שמכיר אתכם טוב יותר מהם, ואין מי שרוצה בטובתכם יותר מהם. שתפו אותם בקשר, בדברים הטובים שבו, וגם בהתלבטויות. יש להורים שלכם ניסיון חיים, ואני חושבת שרובם יוכלו לתת לכם עצות ראויות וטובות. אומנם ההחלטה הסופית היא שלכם, אבל בהחלט ראוי וכדאי לשתף, להתייעץ, להקשיב ולקבל החלטה אחראית מתוך ראיית המרחב הכולל של הקשר. חשוב לזכור, שלמרות שמדרך הטבע זו תקופה של התכנסות פנימה, תקופה בה העולם כולו מצטמצם ומתמקד בזוגיות החדשה, כדאי לנסות להרים מדי פעם את הראש ולהסתכל סביב. כאשר תעשו זאת, תוכלו לשים לב, שהקשר שאתם יוצרים משפיע על מרחב שלם ועל מעגלים רבים שקשורים בו בהווה, ויהיו קשורים בו גם בעתיד. חשוב לזכור, שגם ההורים והמשפחה הם חלק מהסיפור שלכם. נסו לשים לב ולהתחשב במידת האפשר בהם וברגשותיהם.

 
סיפורים מהשטח 

במהלך עבודתי נחשפתי לקונפליקטים רבים, הן מצד בני זוג שבדרך, והן מצד הוריהם. אשתף כאן בשתי נקודות שחשבתי שראוי להעלות כאן, והן יכולות לתת נקודות למחשבה. זוגות שנמצאים 'על הרצף' הדתי, ומקיימים אורח חיים שונה מזה של הבית בו הם גדלו, יכולים לאתגר את ההורים והמשפחה בלינה בחדר משותף לפני החתונה, במגע שלא תמיד מתאים למרחב הביתי וכד'. חשוב מאוד, שהזוגות (ולא רק ההורים) יבואו זה לקראת זה, ויתחשבו בסביבת הגידול שלהם, בהורים ובאחים, שגם הם רגישים לדברים מסוימים ומושפעים מהם.  מאידך, זוגות שמקפידים יותר על עולם ההלכה, 'יוצאים', בדרך כלל, תקופת זמן קצרה יחסית, ומהר מאוד יכולים להודיע על אירוסין, לפעמים עוד לפני שהם הכירו את כל המשפחה, ואפילו לפני שהיו בשבת אצל המשפחה של 'הצד השני'. גם אותם אני רוצה להזמין להתחשב. נסו להביא הביתה את בן/בת הזוג המיועדים, כדי שגם ההורים יוכלו להכיר אותם, להתחבר, ולשמוח ביחד איתכם, כשתחליטו על חתונה. כדאי לכם שההורים יכירו את מי שאתם רוצים להתחתן איתו, כי במקרים רבים הם יכולים לראות דברים שאתם תראו, כנראה, מאוחר יותר, וכדאי שיסבו את תשומת ליבכם לנקודות הללו. חשוב לציין, שברור שההחלטה הסופית היא של הזוג עצמו, אבל מבט של הורה, שמכיר את הילד שלו, יכול להאיר נקודות חשובות, שכדאי יהיה לכם לתת עליהן את הדעת. גם אם אתם בטוחים אחרי חודש שמצאתם את האחת/האחד, נסו להשהות מעט את ההחלטה הסופית. יש דברים שמשתנים אחרי תקופת זמן קצרה, ושווה להתאזר בסבלנות. בסופו של דבר, מדובר בהחלטה לכל החיים, שתקבע הרבה ממי וממה שאתם. וכשיגיע הרגע, ותתחילו לתכנן את החתונה, נסו גם אז לשאת עיניים ולראות ש"כולם נקבצו באו לך". שבו יחד והקשיבו גם לדרך שאבא ואמא שלכם חלמו על היום הזה, בו הם ילכו איתכם לחופתכם. נסו לוודא, שגם הם ירגישו בנוח ביום המיוחד והמרגש הזה. נכון, זו הזוגיות שלכם, זה הקשר שלכם, החתונה שלכם, אבל גם אבא ואמא שותפים. כך או כך, אני מקווה ומתפללת, שהבחירות של הילדים שלנו תהיינה הנכונות עבורם, ושהקב"ה בטובו יוליכם לשלום וידריכם לשלום לאורך ימים ושנים.

. . .
הכותבת: אורית לם
יועצת זוגית
יועצת מינית
ומדריכת כלות
פלאפון: 054-4926371
מייל: orit.lamm@gmail.com