מניחה על שולחנו ודיו - עותק

מספרים על ג׳ימי קרטר נשיא ארצות הברית, שהשתתף בהדלקת נרות חגיגית יחד עם הרב שם טוב באחד מימי החנוכה.
היה זה היום הרביעי לחג, והרב הדליק ארבעה נרות ושמש.
תהה, ולפי המסורת אפילו התעצבן הנשיא על ההדלקה החלקית, ופקד על הרב להשלים את העבודה ולהדליק את החנוכיה כולה. 
לא רצה הרב שם טוב ליצור חילול השם אל מול נשיא המעצמה הגדולה, והשלים את הדלקת כל החנוכיה.
. . .
והאמת, שאמנם לנו ברור מאליו שזוהי שיטת ההדלקה, אבל אולי הנשיא צודק?! איפה עוד מצאנו מצווה שמתקיימת באופן חלקי ומדורג לפי ימי החג שעברו או שנותרו? לא היה יותר הגיוני להדליק בכל שמונת ימי החנוכה שמונה נרות? 
הרי לא מצאנו נטילה מדורגת של ארבעת המינים בסוכות, ולא אכילת מצה מדורגת בפסח, וגם לא ברכת חודש שהולכת ומתמלאת ככל שחודשי השנה מתקדמים.
ורק בחנוכה אנחנו דבקים בשיטת בית הלל, הולכים ומוסיפים.
. . .
מסבירים בחסידות יסוד גדול שאותו אנחנו מפנימים דווקא בחג החנוכה. חנוכה הוא חג ההתחדשות. 
חנוכה הוא חג המאמץ, חג העשייה המדורגת, התהליכית, הצועדת ומאירה עד להתחדשות החנוכיה כולה.
כי על מנת לנצח את כוחות הטומאה היוונית, כוחות שיש בהם יופי, ומדע, וחשיבה, לא מספיקה המצווה כמות שהיא, עלינו להוסיף בה מימד שמשתנה ומתפתח, עלינו ללמוד את סוד ההתקדמות, עלינו לקיים את סוד ההתחדשות.
כשבית הלל אומרים: ״מוסיף והולך״, מחדשת לנו החסידות להוסיף וללכת: לצעוד, להתקדם, להתחדש. כי עמידה במקום סופה להתנוון ולהתייון.
ואת הסוד הזה כדאי למשוך הלאה מאורו של החג לקדושת החיים היומיומיים, תמיד לשאוף קדימה, תמיד להיות בתהליך, תמיד להתחדש.
. . .
בעוד יומים ב״זאת חנוכה״ פתקים ספוגי דמעות יטמנו שוב בחנוכיות ויבקשו שקט, וביטחון ובשורות טובות. ויבקשו גם בריאות, ופרנסה טובה, וזוגיות לאלה שעדיין מבקשים אותה.

ואנחנו נזכור להתפלל ולהאמין אבל גם לפעול ולעשות, להביא את הגאולה בעשייה, בשידוכים ובניית בתים של אור בישראל.