אהבה תנצח!

מכירים את הזגוות האלה שכל הזמן רבים?

שמתווכחים על כל שטות, שמתעצבנים על כל סטייה מהשיגרה, שכל דבר משגע אותם, ומטריף אותם, והם מחפשים צדק תמידי.

אז שירה ויוני (השמות לא אמיתיים) הם כאלה. הם נפגשו בהפגנה לפני 13 שנים. שניהם עמדו וצעקו מניפים ידיים בתלהבות, צורחים מכל הלב, כשלפתע הצעקה הדדית שלהם נשארה לרגע תלויה באוויר, העיניים נפגשו וחצי שעה אחר כך כבר ישבו יחד לקפה. שם הם גילו שמטורף איך הם לא ניפגשו קודם. בכל כך הרבה מקומות חייהם חפפו.

הם היו באותו שבט בבני עקיבא, סניפים די קרובים באותו מחוז, אז איך הם לא נפגשו בשום מחנה? שניהם סיימו יחד לפני 3 שנים באוניברסיטה באריאל. ושניהם משתתפים כבר תקופה ארוכה בהפגנות של ימי שלישי. 

הכימיה היתה מיידת ואחרי ארבעה חודשים כבר עמדו יחד תחת החופה, שחברים שלהם מניפים שלטי הפגנה מלאים בלבבות ובאהבה.הבעיה שהעוצמות והתשוקה והחיפוש התמידי לצדק נכנס אליהם הביתה. כל שטות הפכה לויכוח ומריבה בין השניים שלא יודעים לשתוק.

מי מפנה את הזבל? לאיזה הורים ניסע? ואפילו אם לקנות אננס או שזאת הוצאה מיותרת?שניהם היו רגילים להצהיר ולקבוע עובדות, ואם זה לא מתקבל להפוך שולחנות (לא באמת כמובן, אבל לפחות ברצון הבוער).עד שלילה אחד, ויכוח שטותי על שעת יציאה לבר מצווה של אסף הפכה לויכוח סוער (חייבים לצאת ב 18:00, יש מלא פקקים - שירה, או שממש לא בא לי לפתוח את האולם, ומעדיף לאחר באלגנטיות - יוני). ויכוח אחד שנגמר בתינוק בוכה, נבהל מהצעקות שהעירו אותו משנתו.הבכי של טל הקטקטן הצליח לטלטל את עולמם לרגע, והמריבה הסתיימה.ורגע אחרי כבר הוחלט בחיוך גדול על שעת יציאה.כי לרעות ויוני יש עוד מה ללמוד על מריבה של תעיר ולא תעורר, אבל אפשר ללמוד מהם על איך מתקדמים קדימה למרות המריבה. איך ממשיכים להתנהג יחד כמשפחה, איך אוהבים למרות הכל!

ובעיקר איך מסתכלים אחד לשני בעיניים, וברגע כל הכעסים נעלמים ונשארת אהבה.