מאמרים #זמן זוגי

מדורות ל״ג בעומר בישרו שעונת החתונות התחילה. שגם בימים הללו, בין מפונים-לחטופים-לפצועים, החיים חזקים ועם ישראל ממשיך ובונה עוד ועוד בתים.

שיא של חיבור, שיא של קדושה, שיא של שכינה. הן בחתונה והן בחג מתן תורה.

ואולי לפעמים צריך גם לדעת לעצום את העיניים. זה לא תמיד קל, אבל לפעמים זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות, ודווקא הוא יכול להביא לתוצאה הרצויה ביותר. אם נחשוב על הדרך בה אנו רואים, ניתן לומר, כי כאשר אנחנו רוצים לראות את ההווה, עלינו לפקוח את העיניים. אם אנחנו רוצים לראות קצת יותר בבירור לפעמים אנחנו מצמצמים מעט את הראייה ומכווצים את העין.

אחרי שנרגעת תרועת הפסטיבלים של החתונה, בני הזוג נכנסים לקשר ארוך ומתמשך, קשר שיש להיות בו ברגעים קלים ומאתגרים, ברגעים שמחים ומשעממים. ברגע הקדוש של ״הרי את מקודשת״, אך גם ברגע ששוב הוא מתעכב לשעות בעבודה. ברגע בו נולד תינוק חדש למשפחה, אך גם ברגע בו הוא נשכב על הרצפה באמצע הקניון וצורח את נשמתו. ברגע בו יוצאת כל המשפחה לטבול בנחל הקיבוצים, אך גם ביום רביעי, שצריך בפעם האלף להכין ארוחת צהריים לשלושה ילדים רעבים. וצריך להחזיק את ההתמדה, להמשיך ולהיות. וברגע בו היא נפסקת, חז״ל קובעים לנו צום, להזכיר לנו כמה היא חשובה.

ואין לנו באמת תשובה. אבל אנחנו יודעים שאת הגאולות הפרטיות של אלה היקרים אנחנו יכולים לנסות לקרב. שזה גם בידיים שלנו. (וכמו בכל דבר, אנחנו עושים את ההשתדלות ומתפללים לסיוע של שכינה).

תיאום ציפיות. זה נשמע פשוט אבל משום מה אנחנו שוכחים לעשות זאת. בדרך כלל, אנחנו חושבים שהצד השני חושב כמונו, מרגיש כמונו, ומצפה לאותם הדברים מהטיול המתקרב, מהדייט הזוגי או מהחופשה המשפחתית. אם אנחנו יודעים שיש בינינו חילוקי דעות אנחנו מעדיפים להימנע מתיאום הציפיות, ומעדיפים 'לזרום', מה שבדרך כלל מתברר כהחלטה לא נכונה. לכן, אני ממליצה בחום לפני חוויה משותפת לעשות תיאום ציפיות. לשאול זה את זה איך הוא רואה את הטיול, החופשה, המפגש המשפחתי וכד', למה הוא מצפה, ממה הוא חושש, מה הוא חושב שיהיה לו קשה ממה הוא יכול ליהנות, וכיצד אני בתור בן זוג יכול לעזור לעבור את זה בצורה טובה.

ולכן כל כך חשובה היא הסליחה. לדעת שגם אם לשניה איבדנו את הדרך, ובמהלך החיים התעלמנו, סרבנו, נחלקנו ובזה שמולנו פגענו, אנחנו מצהירים יחד שאנחנו אנושיים. שמותר לטעות. שמותר לאבד דרך, ובכל זאת הביחד הזה חשוב לנו ואנחנו מוכנים להתחיל מחדש ולקבל האחד את השניה.

חשוב גם לדעת לריב. לא, לא התבלבלנו. ההמלצה שלנו לבני הזוג היא מדי פעם אפילו קצת לריב. למה לריב? כי לשמור בבטן, להבליג, לשתוק, לוותר שוב ושוב במחיר שהכעס הולך ומתמלא, שהבטן עוד רגע מתפוצצת, זה בדרך כלל מתכון לפיצוץ. עדיף לדבר, לשתף, לפתוח. כן, גם להתלונן ולקטר. ואם צריך אז גם להתווכח ולריב. אבל זאת הדרך לשתף את בן הזוג במה שיושב על לבך, וזאת הדרך למצוא יחד מסלול נכון יותר. פתרון שטוב יותר לשניכם. ולמה עוד לריב? כי לריב זאת מיומנות חשובה. שחשוב ממש ללמוד אותה ולתרגל אותה. שחשוב להתנסות בה ולעשות אותה נכון. בצורה שלא פוגעת, ולא מקטינה, ולא משפילה או מענישה. ולמה עוד לריב? כי השלמה אחרי מריבה זוהי מתנה גדולה. רגע של חסד שבו אפשר שוב לנשום יחד, לחלום יחד, לשמוח יחד. והשלמה אחרי מריבה יכולה להביא את הזוגיות למקומות חדשים וטובים יותר. אז הדרך של לשתף, לפתוח, לריב ואחר כך להשלים ולבנות קומה גבוהה יותר, זאת הדרך לאהבה. #סליחות

​אז שירה ויוני (השמות לא אמיתיים) הם כאלה. הם נפגשו בהפגנה לפני 13 שנים. שניהם עמדו וצעקו מניפים ידיים בתלהבות, צורחים מכל הלב, כשלפתע הצעקה הדדית שלהם נשארה לרגע תלויה באוויר, העיניים נפגשו וחצי שעה אחר כך כבר ישבו יחד לקפה. שם הם גילו שמטורף איך הם לא ניפגשו קודם. בכל כך הרבה מקומות חייהם חפפו. ​הם היו באותו שבט בבני עקיבא, סניפים די קרובים באותו מחוז, אז איך הם לא נפגשו בשום מחנה? שניהם סיימו יחד לפני 3 שנים באוניברסיטה באריאל. ושניהם משתתפים כבר תקופה ארוכה בהפגנות של ימי שלישי.