מאמרים #זוגיות

​השנה האחרונה הייתה קשה מנשוא. אנו חיים במציאות מורכבת של מתח ביטחוני, דאגה מתמשכת, חוסר וודאות, אלימות פוליטית, תקווה לשובם של החטופים, ולצידנו משפחות שכולות, שמתמודדות עם כאב ואובדן גדול. מה אנחנו יכולים לעשות במציאות הזו? במה אנו (אלה שבעורף) יכולים לסייע, ולו במעט, ולהקל על המצב המורכב הזה בו אנו חיים? בתוך כל הקושי הזה, האהבה היא שמחברת אותנו, והיא שמעניקה לנו כוח להמשיך. האהבה מחזקת אותנו כחברה, כקהילה וכעם. כאשר אנו מתגייסים לתמוך במשפחות השכולות, כאשר אנו מחזקים את האנשים שסביבנו בזמנים של חוסר ודאות, אנו מרעיפים אהבה, המשמשת ככוח מרפא ומחבר.

​אך האם אפשר למנוע את המריבה? האם אפשר לנהוג כשמש ולא כרוח עוד לפני המריבה שהתפתחה?האם ניתן לשנות הרגלים ולהפוך מרוח מקפיאה לשמש נעימה? אני מאמינה שהדבר אפשרי, וכדי שנוכל לעבוד על זה, אציע מספר נקודות שיוכלו לסייע לנו בתהליך.

בדרך כלל אנו נוטים לשים לב לחוויות הגדולות, אלו שמרגישות כמו תמצית החיים. אבל האמת היא, שהחיים עצמם נחווים דווקא ברגעים הקטנים הללו. במיוחד בשנה כזו, בה היינו עדים לכאב כה עמוק, הרגעים הקטנים הם אלו שיכולים לעזור לנו להרגיש מחוברים למציאות, ולמצוא רגעים של שלווה בתוך הקושי.

והם הולכים יחד. כזוג. עוד מימי אור כשדים הרחוקה ועד לכנען. זוג שמצפה לילד, אבל מאמין בביחד, מאמין באהבה.

והצחוק הזה, שברגע הראשון נראה לא הולם ולא במקום. ואולי אפילו מראה קצת חוסר אמונה, נשאר טבוע בשמו של הבן נושא הבשורה. נשאר בשמו של יצחק. ומספר לנו הרש״ר הירש כמה מהותי לנו ה״יצחק״ הזה לשרשרת העם היהודי. כמה מהותי לנו המבט אל העתיד שיצחק ויחייך אל מול שנים של שיעבוד, ורדיפות ומלחמות. כמה מהותי לנו מבט של אמונה אל מול ה״לא אחד״ שעמד ועומד ויעמוד עלינו.

לפעמים נראה שיצחק קצת מתפספס לנו. אין לו את הראשוניות של אברהם, את פריצת הדרך, את הגילוי, את החיפוש. ​ומצד שני גם אין לו את היעקביות של יעקב. ​אין לו את הדרייב הזה שאוחז בעקב אחיו ולא מרפה, אין לו את הנדודים, את הייסורים.הוא פשוט יצחק. ​ממשיך דרך, מעביר דרך, רואה את העולם בעיניים טובות של צחוק ושמחה. ​ואולי משהו בפשטות הזאת מאפשר לאהבה לקרות, להתפתח.