מאמרים

זוגות לומדים לכבד גם את המקומות של האחר, אך מבלי לאבד את הזהות העצמית בתוך הקשר, ומתוך כך ליצור קשר זוגי חזק ויציב

כמו תמיד בערב שבת פרשת שמות אנחנו קוראים דווקא לבני המשפחה, עשו מעשה! הסתכלו מסביבכם, תשאלו, חפשו בקבוצות שידוכים, התייעצו, פנו לשדכנים מקצועיים - לא משנה - אבל הזכות מוטלת גם עליכם.

אחת השאלות שאני נשאלת לא פעם (ולעיתים בשיחה הראשונה) מזוגות שבאים אליי לייעוץ היא: "כמה זמן זה יקח?" אין לי תשובה אחת שמתאימה לכל הזוגות. אבל אני מוסיפה ואומרת שאחד המרכיבים שיכול להשפיע על משך הזמן הוא כמה תצליחו לשנות את הדברים שדורשים שינוי (שזה ממש לא קל!), כמה תפנימו ותצליחו ליישם את הכלים שאתם רוכשים במפגשים שלנו, כמה מהר תצליחו לרכוש התנהגויות חדשות, וכמובן גם כמה מדויקת אני אהיה עבורכם.

בזוגיות, יש להומור הכוח לעזור לנו להקטין נזקים ולמזער את הקונפליקטים שלנו. לפעמים במקום להמשיך ולשוחח על קונפליקט זוגי, בדיחה טובה יכולה להזיז אותנו מהמקום בו כבר התחלנו להתחפר ללא יכולת לצאת. לעיתים הבדיחה היא דרך היציאה הכמעט יחידה מהמקום הלא רצוי אליו הגענו. אפשר גם להשתמש בהומור כנתיב יציאה רגעי, עם יכולת לחזור אל הקונפליקט בזמן אחר, לאחר שקצת נרגענו.

חגים וסעודות משפחתיות יכולים להיות קשים עבור מי שרוצה את הביחד. וכל עצה שניתן כאן לא תמיד מתאימה לכל אחד; יש כאלה שיעדיפו את ההצעה שהפעם לא יבואו ויתנו להם פתח למפלט. יש כאלה שיעדיפו להיות חלק העיקר שיפסיקו כבר המבטים החומלים האלה. ויש כאלה שירצו שיחד איתם נשתכר ונצחק ונצעק: לשנה הבאה עם טבעת וחופה.

כשמישהו מקשיב לי, אני מרגישה שאני חשובה לו, אני חשה שמה שעובר עלי מעניין אותו, והוא רוצה לקחת חלק בתחושות וברגשות שלי. כשמישהו מקשיב לי, הקושי שהיה לי מתחלק לשניים, ואם זה היה רגש חיובי הוא מוכפל (כן, זה מין קסם שכזה...). כשמישהו מקשיב לי, אני מרגישה שמה שהכביד עלי, כבר מכביד פחות, והמשא שהרגשתי, נישא על ידי שניים. יחד עם זאת חשוב לציין, שלא פחות מלדעת להקשיב, חשוב גם לדעת לשתף. לספר את הסיפור שלי בצורה תמציתית, עם פרטים חשובים אבל לא להלאות. לעיתים הקושי של בן הזוג להקשיב נובע מעודף פרטים, או מהליכה סחור סחור.

ולכן חשוב שכולנו נזכור, דווקא בימים האלה, שהתנועה הזאת של יציאת מצרים, התזכורת התמידית הזאת לאיפה היינו ולאן התקדמנו היא תנועה שקוראת לנו להיות קשובים יותר, אכפתיים יותר, רגישים יותר.

קשר זוגי הוא הזדמנות מצוינת, מרגשת ומפתיעה לבדוק ולחקור את עולם הערכים של כל אחד מאיתנו. כשזוג הגיע אלי עם מחלוקת לגבי תדירות השיחה עם האימא של האישה, ביקשתי מכל אחד מבני הזוג להרחיב קצת על נקודת המבט שלו. האישה סיפרה שאימא שלה גרושה, ויש לה קשר מצוין איתה. היא אמרה, שהיא יודעת, כמה היה לה קשה כשהיא התחתנה (היא הייתה האחרונה במשפחה), והיא נשארה לבד בבית. היא יודעת, שהשיחה שלה חשובה לאימא, והיא נותנת לה תחושת חום, ביטחון ואהבה. כששאלתי אותה, אילו ערכים עומדים בבסיס ההתנהגות שלה, היא דיברה על כיבוד הורים, דאגה לאחר, עשיית טוב, ביטוי של אהבה.

אך לא פעם אני נתקלת בתופעה 'מוזרה'. זוגות מתוקים, שמחוץ לזוגיות שלהם עוסקים במקצועות שהם כל כולם גמילות חסד (ויש לא מעט מקצועות כאלה), או זוגות שכלפי חוץ הם זוגות תורמים ונותנים למשפחה ולקהילה. אבל, לעיתים, אותם האנשים משום מה, לא 'רואים' את בן הזוג שלהם. משום מה, הלב הטוב שלהם ממוקד בנתינה מחוץ לבית, אך בתוך הבית הם מתנהגים באופן שונה ולפעמים אף ממש הפוך.

לא מעט פעמים אנחנו שומעים על מתח שישנו בין בני זוג בתחילת הדרך, על רקע ההרגלים השונים שכל אחד מביא איתו, והמסורות שלא תמיד מסונכרנות ואפילו הציפיות בין החלום הזוגי ליום יום שקורה בשטח. ולפעמים הפתרון המפתיע טמון דווקא בצד השני...

אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים על זה לא מעט פעמים: כל יום, הוא יום טוב לשידוכים!

כשהבעל אומר לאשתו תבחרי ביני לבין החברה שלך, או כשהאישה דורשת מבעלה לבחור בינה לבין אימו, בני הזוג מעמידים אולטימטום, וגורמים זה לזה תחושה לא נוחה. הרי ברור שהאישה מעדיפה את בן הזוג על פני קשר עם חברה. והוא - מה הוא אמור לענות על הבחירה בין אשתו לאימו? השאלה החשובה יותר היא למה הם צריכים להיות במקום הזה שנאלץ לבחור בין השניים? האם בת זוג צריכה להתחרות עם המקום של אימא? האם בן זוג צריך להתחרות עם המקום של חברה טובה? מדוע אין הם יכולים לבחור בשניהם?