מאמרים

וכמה דומה המצב הזה לשניים שיוצאים לדייט ראשון. שואלים בבישנות איך יראה שולחן השבת, ואיזה בילויים משותפים הם אוהבים. וסך הכל היא היתה די נחמדה, אבל משהו בה היה קצת מתלהב מדי, וגם הוא לא ממש הפגין רגשות.אבל כמה אמונה צריך בשביל לצאת לדייט שני, לתת עוד הזדמנות, להאמין, לקוות.

ומדמה הרב סולוביצ׳יק את המצה לארוסה, שעד שאין מברכים אליה, היא אסורה באכילה, והוא מדמה את ליל פסח כליל הכלולות.

לקראת החתונה הזוגות מקפידים על ניתוק, והם לא נפגשים (ולפעמים גם לא מדברים) כשבוע. בשבוע הזה על החתן והכלה לקנות זה לזה שבע מתנות עבור כל יום ויום. אני יודעת, כי הרעיון הזה מלחיץ לא פעם את בני הזוג, אבל לא נעים להם לוותר על זה, שמא בן הזוג ייעלב או ייפגע.

מדורות ל״ג בעומר בישרו שעונת החתונות התחילה. שגם בימים הללו, בין מפונים-לחטופים-לפצועים, החיים חזקים ועם ישראל ממשיך ובונה עוד ועוד בתים.

שיא של חיבור, שיא של קדושה, שיא של שכינה. הן בחתונה והן בחג מתן תורה.

ואולי לפעמים צריך גם לדעת לעצום את העיניים. זה לא תמיד קל, אבל לפעמים זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות, ודווקא הוא יכול להביא לתוצאה הרצויה ביותר. אם נחשוב על הדרך בה אנו רואים, ניתן לומר, כי כאשר אנחנו רוצים לראות את ההווה, עלינו לפקוח את העיניים. אם אנחנו רוצים לראות קצת יותר בבירור לפעמים אנחנו מצמצמים מעט את הראייה ומכווצים את העין.

אחרי שנרגעת תרועת הפסטיבלים של החתונה, בני הזוג נכנסים לקשר ארוך ומתמשך, קשר שיש להיות בו ברגעים קלים ומאתגרים, ברגעים שמחים ומשעממים. ברגע הקדוש של ״הרי את מקודשת״, אך גם ברגע ששוב הוא מתעכב לשעות בעבודה. ברגע בו נולד תינוק חדש למשפחה, אך גם ברגע בו הוא נשכב על הרצפה באמצע הקניון וצורח את נשמתו. ברגע בו יוצאת כל המשפחה לטבול בנחל הקיבוצים, אך גם ביום רביעי, שצריך בפעם האלף להכין ארוחת צהריים לשלושה ילדים רעבים. וצריך להחזיק את ההתמדה, להמשיך ולהיות. וברגע בו היא נפסקת, חז״ל קובעים לנו צום, להזכיר לנו כמה היא חשובה.

ואין לנו באמת תשובה. אבל אנחנו יודעים שאת הגאולות הפרטיות של אלה היקרים אנחנו יכולים לנסות לקרב. שזה גם בידיים שלנו. (וכמו בכל דבר, אנחנו עושים את ההשתדלות ומתפללים לסיוע של שכינה).

אז הימים האלה צריך להזכיר לכולנו גם את הלבבות השבורים. את אלה שחסרים. את הבתים שעוד לא בנינו. ימי בין המיצרים. זמן להרבות אהבת חינם. זמן לחיבורים. זמן לזווג זיווגים.

מריבות בין בני זוג זה סימן לקירבה. לא, זאת כמובן לא המלצה לריב...🤓 אבל זאת כן המלצה כשמשהו מפריע לזוגיות, כשמשהו מפריע לקשר (כן, גם בשלב הדייטים...) לעצור, לפרוק, לדבר... ומשם להמשיך, משם לנסות ולהתקדם איך ממשיכים יחד. איך ממשיכים כשכל אחד מהשניים מרגיש שרואים אותו, מרגיש שמקשיבים לו, מרגישים שמתייחסים לדברים אליהם הוא זקוק.

ופתאום ההוא שלא רציתי אותו רק בגלל הגיל, או ההיא שלא יצאתי איתה שוב רק כי היא מדי התביישה... נראים לי פספוס רציני (ותשלימו אתם לבד, על איזה עוד ״קריטריונים״ משמעותיים שללתם, שפתאום בפרספקטיבה נראים לך שוליים כל כך!). ופתאום במחשבה קצת יותר מעמיקה, ואחרי עוד שנה שעברה אני מבין או את מבינה, שדיפדתי הלאה בגלל שטות. ולרגע פיספסתי את הדברים החשובים באמת.

תיאום ציפיות. זה נשמע פשוט אבל משום מה אנחנו שוכחים לעשות זאת. בדרך כלל, אנחנו חושבים שהצד השני חושב כמונו, מרגיש כמונו, ומצפה לאותם הדברים מהטיול המתקרב, מהדייט הזוגי או מהחופשה המשפחתית. אם אנחנו יודעים שיש בינינו חילוקי דעות אנחנו מעדיפים להימנע מתיאום הציפיות, ומעדיפים 'לזרום', מה שבדרך כלל מתברר כהחלטה לא נכונה. לכן, אני ממליצה בחום לפני חוויה משותפת לעשות תיאום ציפיות. לשאול זה את זה איך הוא רואה את הטיול, החופשה, המפגש המשפחתי וכד', למה הוא מצפה, ממה הוא חושש, מה הוא חושב שיהיה לו קשה ממה הוא יכול ליהנות, וכיצד אני בתור בן זוג יכול לעזור לעבור את זה בצורה טובה.