מאמרים

ולכן כל כך חשובה היא הסליחה. לדעת שגם אם לשניה איבדנו את הדרך, ובמהלך החיים התעלמנו, סרבנו, נחלקנו ובזה שמולנו פגענו, אנחנו מצהירים יחד שאנחנו אנושיים. שמותר לטעות. שמותר לאבד דרך, ובכל זאת הביחד הזה חשוב לנו ואנחנו מוכנים להתחיל מחדש ולקבל האחד את השניה.

חשוב גם לדעת לריב. לא, לא התבלבלנו. ההמלצה שלנו לבני הזוג היא מדי פעם אפילו קצת לריב. למה לריב? כי לשמור בבטן, להבליג, לשתוק, לוותר שוב ושוב במחיר שהכעס הולך ומתמלא, שהבטן עוד רגע מתפוצצת, זה בדרך כלל מתכון לפיצוץ. עדיף לדבר, לשתף, לפתוח. כן, גם להתלונן ולקטר. ואם צריך אז גם להתווכח ולריב. אבל זאת הדרך לשתף את בן הזוג במה שיושב על לבך, וזאת הדרך למצוא יחד מסלול נכון יותר. פתרון שטוב יותר לשניכם. ולמה עוד לריב? כי לריב זאת מיומנות חשובה. שחשוב ממש ללמוד אותה ולתרגל אותה. שחשוב להתנסות בה ולעשות אותה נכון. בצורה שלא פוגעת, ולא מקטינה, ולא משפילה או מענישה. ולמה עוד לריב? כי השלמה אחרי מריבה זוהי מתנה גדולה. רגע של חסד שבו אפשר שוב לנשום יחד, לחלום יחד, לשמוח יחד. והשלמה אחרי מריבה יכולה להביא את הזוגיות למקומות חדשים וטובים יותר. אז הדרך של לשתף, לפתוח, לריב ואחר כך להשלים ולבנות קומה גבוהה יותר, זאת הדרך לאהבה. #סליחות

​אז שירה ויוני (השמות לא אמיתיים) הם כאלה. הם נפגשו בהפגנה לפני 13 שנים. שניהם עמדו וצעקו מניפים ידיים בתלהבות, צורחים מכל הלב, כשלפתע הצעקה הדדית שלהם נשארה לרגע תלויה באוויר, העיניים נפגשו וחצי שעה אחר כך כבר ישבו יחד לקפה. שם הם גילו שמטורף איך הם לא ניפגשו קודם. בכל כך הרבה מקומות חייהם חפפו. ​הם היו באותו שבט בבני עקיבא, סניפים די קרובים באותו מחוז, אז איך הם לא נפגשו בשום מחנה? שניהם סיימו יחד לפני 3 שנים באוניברסיטה באריאל. ושניהם משתתפים כבר תקופה ארוכה בהפגנות של ימי שלישי.

​השנה האחרונה הייתה קשה מנשוא. אנו חיים במציאות מורכבת של מתח ביטחוני, דאגה מתמשכת, חוסר וודאות, אלימות פוליטית, תקווה לשובם של החטופים, ולצידנו משפחות שכולות, שמתמודדות עם כאב ואובדן גדול. מה אנחנו יכולים לעשות במציאות הזו? במה אנו (אלה שבעורף) יכולים לסייע, ולו במעט, ולהקל על המצב המורכב הזה בו אנו חיים? בתוך כל הקושי הזה, האהבה היא שמחברת אותנו, והיא שמעניקה לנו כוח להמשיך. האהבה מחזקת אותנו כחברה, כקהילה וכעם. כאשר אנו מתגייסים לתמוך במשפחות השכולות, כאשר אנו מחזקים את האנשים שסביבנו בזמנים של חוסר ודאות, אנו מרעיפים אהבה, המשמשת ככוח מרפא ומחבר.

​אך האם אפשר למנוע את המריבה? האם אפשר לנהוג כשמש ולא כרוח עוד לפני המריבה שהתפתחה?האם ניתן לשנות הרגלים ולהפוך מרוח מקפיאה לשמש נעימה? אני מאמינה שהדבר אפשרי, וכדי שנוכל לעבוד על זה, אציע מספר נקודות שיוכלו לסייע לנו בתהליך.

בדרך כלל אנו נוטים לשים לב לחוויות הגדולות, אלו שמרגישות כמו תמצית החיים. אבל האמת היא, שהחיים עצמם נחווים דווקא ברגעים הקטנים הללו. במיוחד בשנה כזו, בה היינו עדים לכאב כה עמוק, הרגעים הקטנים הם אלו שיכולים לעזור לנו להרגיש מחוברים למציאות, ולמצוא רגעים של שלווה בתוך הקושי.

והם הולכים יחד. כזוג. עוד מימי אור כשדים הרחוקה ועד לכנען. זוג שמצפה לילד, אבל מאמין בביחד, מאמין באהבה.

והצחוק הזה, שברגע הראשון נראה לא הולם ולא במקום. ואולי אפילו מראה קצת חוסר אמונה, נשאר טבוע בשמו של הבן נושא הבשורה. נשאר בשמו של יצחק. ומספר לנו הרש״ר הירש כמה מהותי לנו ה״יצחק״ הזה לשרשרת העם היהודי. כמה מהותי לנו המבט אל העתיד שיצחק ויחייך אל מול שנים של שיעבוד, ורדיפות ומלחמות. כמה מהותי לנו מבט של אמונה אל מול ה״לא אחד״ שעמד ועומד ויעמוד עלינו.

לפעמים נראה שיצחק קצת מתפספס לנו. אין לו את הראשוניות של אברהם, את פריצת הדרך, את הגילוי, את החיפוש. ​ומצד שני גם אין לו את היעקביות של יעקב. ​אין לו את הדרייב הזה שאוחז בעקב אחיו ולא מרפה, אין לו את הנדודים, את הייסורים.הוא פשוט יצחק. ​ממשיך דרך, מעביר דרך, רואה את העולם בעיניים טובות של צחוק ושמחה. ​ואולי משהו בפשטות הזאת מאפשר לאהבה לקרות, להתפתח.

כמה אברהם מאמין בעבד שלו. שהוא נותן לו לטפל בדבר שהכי יקר לו. ביצחק בנו. והוא סומך עליו שימצא את הזוגיות הנכונה והשלמה לו. וכמה אמון יש לעבד בריבונו של עולם, שיפגיש אותו עם הזוגיות הנכונה. וכמה אמון יש לו בנערה הצעירה שמשקה אותו ואת צאנו, כדי להחליט שהיא באמת ההתאמה המושלמת ליצחק. וכמה אמון יש ברבקה, שיוצאת עם שליח זר לארץ רחוקה, באמונה מלאה שזאת הדרך שזימן לה הקב"ה לזיווג המדויק לה.וכמה אמון יש ליצחק באביו וגם בעבד, שהנערה שהביאו אליו, היא באמת המתאימה לו. ואמון בין בני הזוג, הוא באמת מהותי להצלחת זוגיות לאורך שנים ארוכות וטובות. אבל גם מתן אמון בשליחים שבדרך, זאת דרך טובה וחשובה כדי להצליח לבנו עוד ועוד בתים בישראל.

כאן, בין אבני הבאר העתיקות, אפשר לראות רוך של תנועה, מבט של חמלה.אפשר להציץ אל רועת הצאן - לראות איך היא מלטפת את הכבשים הקטנות, איך היא מגינה עליהם בעיניים נוצצות של אהבה. הבאר היא יותר מאשר מרחב מים. זהו מרחב של חסד. של חמלה. של אנושיות גלויה. כל תנועה מספרת סיפור - חריצות שקטה, דאגה עמוקה, אכפתיות שלא ניתנת למדידה.

מתי החיפוש הוא אחרי אהבה ממבט ראשון (כמו יעקב ורחל), או אולי שידוך על ידי מישהו שמכיר ויודע (כמו העבד שמשדך בין יצחק ורבקה). ואולי אפילו מין זיווג ידוע מראש, כזה שאנחנו צועדים יחד מימים ימימה (כמו אברהם ושרה).